לא הכל ורוד: יוסי לובלסקי

מי הוא יוסי לובלסקי במרחב הציור? האם הוא הילד של אביו או האב של ילדו? בשאלה הולכת ומהדהדת זו נפתחת תערוכתו החדשה, המציגה תהליך יצירה וחיים הנפרש על פני שמונה עשרה שנה. התהליך, שהחל כחקירה של מושג האבהות מנקודת מבטו של אב, הופסק, שהה בתוך זרם החיים והתחדש רק כעת כדי להגיע אל השלמתו המפויסת. שם התערוכה, לא הכל ורוד, מקבל כאן משמעות כפולה: מחד גיסא, הצהרה על הבחירה הדרמטית של לובלסקי להשיל מעצמו את הצבעוניות העשירה והחמה המזוהה עמו לטובת צלילה אל פלטה מאופקת של כחולים. מאידך גיסא, זוהי עמידה ישירה מול מורכבות החיים, האובדן והרגשות החשופים. הים משמש כאן כדימוי חזותי ופנימי גם יחד; אוקיינוס של זיכרונות וכמיהה נושנה, ההולכת ומתחזקת במערכת היחסים שבין בן לאב ולהפך. בקומפוזיציות הציורים הים אינו רק רקע פסיבי, אלא הוא נוכחות פעילה העוטפת את הדמויות, מחברת ביניהן ומעניקה לרגע תחושת שקט, חמלה ואינטימיות. לצד ציורי השמן הגדולים מוצגים רישומי ההכנה בפחם, החושפים את קווי המחשבה הראשוניים, המהווים את השלד הרגשי והצורני של היצירות.

ההתבוננות במערכת היחסים הזו מקבלת משמעות סמלית ורגשית עמוקה דרך צבעי הרקע. המפגש בין הצהוב אוקר, הכחול קובלט והלבן יוצר מרחב הנע בין אדמה לשמים, בין חום אנושי לאין-סופיות ובין חומר לרוח. הצהוב אוקר מעניק לתמונות תחושת זיכרון, שורשיות וחמימות. הכחול קובלט פותח את המבט אל עומק הים והנפש. הלבן מאחד ביניהם ומכניס אור, נשימה ושקט. מעטפת ציורית זו נושאת את המטען הרגשי של היצירה ומעצימה את תחושת הקירבה והפיוס.

אולם, בלב התערוכה עומד המהפך שעבר האמן עצמו במהלך השנים שחלפו. החיים המשיכו ובמהלכם הגיע מות ההורים. דרך אובדן זה גילה לובלסקי כי יתמות אינה עניין של גיל. הוא מצא את עצמו בחיפוש קיומי חדש לאחר מותם; חיפוש שהוביל למהפך מוחלט בזהותו על גבי הקנבס. מי שהתחיל את הסדרה לפני כמעט שני עשורים כאב המתבונן בבנו, מסיים אותה כשהוא עצמו הופך להיות הילד בציורים, הילד היתום המחפש את הוריו.

בציור הגדול בתערוכה מבקש לובלסקי להתחבר לאימו דרך פעולת הסריגה שלה. הציור הופך למטאפורה לחיים עצמם: מצד אחד, האדם סורג לעצמו באותה שלווה את סוודר חייו וזיכרונותיו; אך מן הצד השני קיימת תמיד הפרימה. התערוכה היא רגע של שלמות והשלמה, הזמנה פתוחה להתבונן בחוטים הנפרמים והנשזרים של המשפחתיות בתוך אוקיינוס כחול של פרידה ונחמה.

עריכת לשון: ד"ר עמית קמה