לשבור את השמש: עפרה קסלר

המפגש בין אדריכלות לבין אנשים והיחסים הנרקמים ביניהם במרחב הציבורי מעסיק ומסקרן אותי. מבחינתי, הבית אינו מסתיים בדלת הדירה: הוא ממשיך אל חדר המדרגות, אל חזית הבניין ואל הרחוב, המקום שבו הפרטי והציבורי נפגשים ומשתנים זה לצד זה. אני אוהבת לשוטט בעיר באיטיות ולהתעכב על מה שנמצא מול עינינו מדי יום, אך נותר מחוץ למבט. ברוח ה״אינפרה־רגיל״ (בצרפתית: L'Infra-ordinaire) של ז'ורז' פרק, אני מחפשת דווקא בפרטים היום-יומיים והשוליים לכאורה את האופן שבו הם מספרים על החיים המתרחשים במרחב.

הפרויקט הזה נולד לפני כשש שנים, כשעברתי מחיפה לתל אביב וגיליתי בשכונה שלי מבנים, שבחזיתותיהם משולבות סבכות (Brise-soleil [בריז-סוליי] "שובר שמש" בצרפתית) ייחודיות לכל בניין. גיליתי עושר של צורות, מקצבים ודגמים לצד שינויים שהצטברו בהם עם השנים. הסקרנות הובילה אותי להרחיב את השיטוט ולצלם סבכות אלו בשכונות נוספות בתל אביב ובערים נוספות בארץ.

"שובר השמש" הומצא במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי האדריכל השווייצרי לה קורבוזייה. הוא תוכנן כמענה מודרני לפגעי השמש במבנים עם קירות זכוכית, ונוסה בהצלחה במבנים בברזיל. בישראל אימצו אותו בשנות החמישים והשישים כפתרון אקלימי מקומי עבור בתי מגורים ומבני ציבור: סבכה שנועדה להצללה, לאוורור ולוויסות האור. עד מהרה סבכות אלו הפכו למרכיב בולט בשפה האדריכלית המקומית. כל אדריכל עיצב דגם ייחודי משלו, וכך הפך הבריז-סוליי לחלק מזהותו של המבנה ולמרכיב קישוטי משמעותי בנוף העירוני.

עם השנים התאימו הדיירים את "שובר השמש" לצורכי חייהם: פתחים נסגרו, חלונות נפרצו, נוספו זכוכית, אלומיניום, צינורות מזגנים וכבלי חשמל. כל שינוי היה נקודתי ואישי, אך הצטברות השינויים יצרה חזית חדשה – כזו שלא תוכננה מראש, אלא עוצבה בהדרגה בידי החיים עצמם.

הפרויקט מתבונן ב"שובר השמש" הישראלי כמין פלימפססט (palimpsest) אדריכלי, מעין משטח שעליו נרשמות זו על גבי זו שכבות של תכנון, שימוש, אילוץ וזמן. התכנון המקורי לא נעלם; הוא ממשיך להתקיים לצד ההתערבויות המאוחרות. החזית הופכת למסמך חי, הנושא את עקבותיהם של האדריכל, הדיירים והזמן.

רבים מן המבנים המצולמים עומדים כיום בפני הריסה במסגרת תהליכי התחדשות עירונית. יחד איתם ייעלם גם פרק משמעותי בשפה האדריכלית המקומית: שפה שנולדה מתוך המפגש בין אקלים, חומר ואור, וגלשה לאורנמנטיקה מקומית.

התצלומים אינם מבקשים להכריע בין כוונת האדריכל לבין פעולות הדיירים. הם מזמינים להתבונן בחזית כמרחב של משא ומתן מתמשך בין תכנון לחיים, בין קביעות לשינוי, ולשאול מה אובד כאשר נעלמים לא רק המבנים עצמם, אלא גם שכבות הזמן, השימוש והזהות שנרשמו על פניהם במשך עשרות שנים.

עפרה קסלר

עריכת לשון: ד"ר עמית קמה