מיינה דיפרסיה ואנשים בלי כנפיים: מיכל הלפרין בן צבי

התערוכה נולדה מתוך המציאות מאז השבעה באוקטובר ומבקשת להתבונן אחרת בפולש הגדול, ציפור המַיְינָה, ובבחירה להישאר בארץ, שבה מקורות הנחמה משתנים ולעיתים נדמה שמצטמצמים.

בין רגעים של חרדה, אבל וחסד קטן הופכת המיינה ממטרד רעשני ואלים למורת דרך. דרך הציורים והטקסטים נרקם ניסיון נאיבי ועקשן לנסות למצוא נקודת ייחוס ולהבין האם העולם הוא טוב או רע: האם אפשר, בשיא הכאוס, למצוא יופי בציפור פולשת? האם אפשר להקשיב לקריאות המיינות ולשמוע בהן תפילה חרישית על קיום בצל הרע?

זוהי תערוכה על זמן מקוטע, על כאב לאומי שלא נגמר ועל רגע קטן של מבט רך, גם כשהעולם צורח.

היצירה גוף קצוץ כנפיים נוצרה כמונולוג, העונה למציאות שבה הבחירה להישאר בארץ בגוף ובנפש איננה טבעית וברורה מאליה. מיכל הלפרין בן צבי אומרת: "אני מתבוננת על הגוף הזה שבוחר להישאר פה, מפרקת את אברי הגוף ומתקשה לייצב את רגליי."

הצופים מוזמנים להיאנח אנחה ארוכה, אבל לא של רווחה, יותר 'קְרֶעכְצְן' ארוך וחרישי, לכאוב ולמצוא נחמה דרך המילים והאיורים.

עריכת לשון: ד"ר עמית קמה