יום כיף: עודד זידל

סוזן סונטאג כותבת בספרה הצילום כראי התקופה (1979): "להתבונן בתצלום ישן של עצמך או של כל מי שמוכר לך […] הרי זה לחוש בראש וראשונה: כמה יותר צעיר הייתי אני (הייתה היא, היה הוא) באותה עת. הצילום הרי הוא רשימת המצאי של התמותה.".
עודד זידל הוא אמן ירושלמי ותיק וזוכה פרס שושנה איש שלום לשנת 2026. שפתו האמנותית של זידל מתאפיינת בהשטחה גרפית, בצבעוניות עזה, בציור אקספרסיבי ובחוט של הומור המשוך על כלל עבודותיו. בין מקורות ההשפעה האמנותית העיקריים עליו ניתן למנות את דיויד הוקני, פרנסיס בייקון ואורי רייזמן.
זידל הוא אדם עם נפש צעירה וסקרנית, המחפשת אפיקי ביטוי חדשים ללא הרף. לאחר מות אביו בתקופת הקורונה, התוודע מחדש לאלבומי המשפחה שלו כעדות היסטורית ורגשית לחיי משפחה שהיו ואינם. בניסיון להחיות את בני משפחתו הוא צייר את הסצנות המצולמות הנפרשות מול עיניו. בניגוד לעידן ההצפה הדיגיטלי, בו צילום הוא נחלת הכלל וכולנו נתיני אומת הצילום האוניברסלית, תצלומי האלבום המשפחתי מדודים יותר. רובם שימשו להנצחת רגעים טקסיים ומקובלים לתיעוד: חגים, בר מצווה, הולדת ילד חדש, טירונים בסיום מסדר המפקד לפני היציאה הביתה לחופשה הראשונה, "יום כיף" במפעל ועוד. הציור המחודש של הסצנות המשפחתיות מאפשר לזידל מפגש עם הילד שהיה, עם הוריו הצעירים, עם אחיותיו וגם עם סבו וסבתו. זידל פותח לנו אשנב לדיון מחודש בעדות היסטורית על החיים בישראל בילדותו. קו של נוסטלגיה ותמימות נסוכה עליהם: לבוש שונה, מנהגים אחרים, אווירה אחרת.
אין בתצלומים הישנים את הזילות המתמדת של הרף העין; התיעוד הבלתי נלאה של חיינו היום-יומיים: איפה היינו ומה עשינו ועם מי; מה אכלנו ומה נאכל; מי הגיע ומי יצא; מה לבשנו ואיפה טיילנו. בִמקום זה יש ייצוג עוצמתי של אנשים, שהצטלמו במשורה ולעיתים הם מבליעים גם איזו אימה לא מודעת מרגע הלחיצה על ההדק. תיעוד צילומי הוא כמו מוות לרגע, כפי שנטען על ידי חוקרי צילום רבים, ביניהם סוזאן סונטאג, שהגדירה תצלומים כ"רשימת המצאי של התמותה". ואכן, רגע מצולם אינו חוזר אלינו, אלא אם נבחר להחיות אותו מחדש באמצעות מבטו של המבוגר אל הילד והעתקת המידע ההיסטורי, שנחשף אליו בעזרת צבעי אקריליק ומבט עכשווי. ממש כפי שרולאן בארת גילה מחדש את דמות אימו המתה, שצפה אליו מתוך תצלומי המשפחה הנושנים, כשהיא בדיוקן זוגי עם אחיה. היא בת חמש והוא בן שבע, והם אוחזים זו בזה חזק, כשברקע בשורת הגירושין שאיימה על שלמות התא המשפחתי שלהם. בארת ממתמקד ברגע הזיהוי. יש בתצלום ישן זיהוי רב-שכבתי, זיהוי היסטורי, זיהוי הנפשות הפועלות וזיהוי עצמי. זיהוי עמוק של ריח, אור, תחושה.
עודד זידל החל לצייר את דמות אביו כדרך להתחבר אליו מחדש לאחר מותו. הוא התחיל מסצנה חגיגית בבר המצווה שלו, בה כל הנוכחים לבושים בלבן בהתאם למעמד והחיוך על פניהם קפוא בזמן בתחושה מאיימת. הוא ממשיך בציורים עם אחיותיו, בחיק הטבע, בטיולים השנתיים ובחופשות הקיץ. מצלם את אימו אוחזת באחותו התינוקת, ומתייחס גם לשמחות הנחגגות בגן בחגים או בימי הולדת. שמחות המוכרות לכולנו לעייפה, ועם זאת מקבלות מטען מפתיע וחריג. הסתכלות מחודשת הפורעת את סדר האירועים.
במגירה בשולחן העבודה של אביו במפעל שניהל, מצא תצלום נשכח של "יום כיף" במפעל בו צולם אביו עם פועליו בסצנה המעידה על יחסים חמים ומשפחתיים בינו לבין העובדים. הם בבגדי ים והוא לבוש כרגיל, אבל הקשר ניכר. האחווה קיימת. מה שתפס את זידל היא העובדה שאביו בחר לשמור כל השנים את התצלום הזה לעצמו.
בציורי האלבום המשפחתי של זידל בולטים החלל השטוח והצבעים העזים. לפעמים טכניקת הציור שלו מאפשרת אתנחתא קומית מרצינות הרגעים המצולמים, מהמאמץ להנציח חיים מושלמים, כמו שפעם היה מקובל ונכון. חלק מהדמויות נבראות בקו דק וחסכני שאין בו בשר, אבל יש בו ביקורת סמויה על עצם המעמדים החגיגיים והמרגשים, שבמבט לאחור נדמים כמאבדים מעוצמתם הראשונית.
זידל המבוגר מתעמת עם עברו הפרטי, המשפחתי, עם ילדותו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ודרך כך גם עם רגשותיו כפרט בתוך ההמולה המשפחתית. הוא מאמץ קווים והֶקשרים עכשוויים בעיסוקו בעבר. זו דרך מרתקת ליצור משפט שלם ורב-זמני על חיי משפחה בכלל ועל משפחה שכזו בישראל של פעם. נראה שההרפתקה ההיסטורית הזו משאירה מקום לשאלות ופרשנויות מצידו של זידל. לשם כך הוא מגייס הומור ואפילו סרקזם. יש דמויות מעברו הנצפות בעין עכשווית כמזרות אימה. זה יכול להיות מבט לא מובן של גננת המציצה מן הדלת, אסופת צללים של בני משפחה וחברים הנטמעים ברקע במסיבת פורים בגן הילדים ועלולים להיתפס בעין המתבונן כפוטנציאל לאסון שעתיד להתרגש על הנוכחים.
זידל המחדש את ההידברות עם תצלומי העבר, חופשי לייצר בעבורם הֶקשרים עכשוויים מרתקים וגם אפשרות חיבור לאירועים שאינם בהכרח כרונולוגיים. הוא מתפקד כאן כאמן המדביק ומאחה פיסות פרומות מקורות חייו, באופן שיאפשר הסתכלות מחודשת, קבלה והשלמה בין מה שהיה אז לבין מה שקיים ונוכח כיום, היסטורית, אמנותית ורגשית. הוא מחייה מול עיני הצופה מבט שלם יותר על חיי משפחה בכלל ובישראל של פעם בפרט.
ענת גורל-רורברגר
עריכה: ד"ר עמית קמה