שחור – לבן – אוקר: ליאורה קוריס

בתערוכה שחור-לבן-אוקר של ליאורה קוריס מתוארות דמויות, הלקוחות מתוך אלבום התצלומים המשפחתי של האמנית. הדמות המרכזית, הבולטת והדומיננטית היא שרה שטראוס, סבתו של מיכה, בעלה של האמנית. שרה שטראוס הייתה ממקימי מושב בלפוריה, בו מתגוררת קוריס מזה שלושים וחמש שנה. שטראוס הגיעה בגפה לארץ ישראל כחלוצה במטרה להגשים את החלום הציוני. בתחילה גרו החלוצים בכפר הילדים, אשר ממנו ירדו להקמת המושב בלפוריה בשנת 1922. סבתא שטראוס נבחרה כמודל בשל היותה דמות נערצת, משכילה, מרשימה, חרוצה ומעניינת, שחייה היו קשים ומאתגרים. חקלאית עצמאית, שהקימה משק, טיפחה והחזיקה אותו על כל המשתמע מכך. ההתמודדות המתמדת עם פגעי הטבע, מחלות ומזיקים לא הרתיעה אותה. בנוסף, היא לימדה חקלאות במקווה ישראל.
עמק יזרעאל, שבמציאות הוא ירוק ופורח, מוצג בעבודות בצבעי שחור-לבן במטרה להדגיש את הקושי מחד גיסא, ואת ההתמדה מאידך גיסא. לשם כך בחרה האמנית בדימויים חוזרים בצבעים מונוכרומטיים בגווני חום, אוקר, שחור ולבן בסדרת שדה התירס. העבודה על נייר וקרטון בצבע חום איפשרה להכניס את המונוכרומטיות ליצירה, ושימשה רקע מעניין לרישום במכחול בצבע שחור. השמיים המתוארים בלבן מחפים מלמעלה על ההרים המתוארים בשחור. קוריס בחרה לצייר את שדות התירס בעלים שחורים וקמלים לצד רגבי אדמה שחורים המדמים סלעים ואבנים. בציוריה היא שילבה ציפורים הנראות שחורות ומאיימות. קוריס נתקלה לראשונה בציפורים הללו בביקור בהר זבל בגואטמלה, שם הן נברו באשפה וליקטו אוכל בין ערימות הזבל לצד תושבים אומללים, שחיפשו בו שאריות אוכל וחפצים שנזרקו. וכל זאת בהרמוניה מפתיעה מבלי שפחדו אלו מאלו. אולם, את הציפורים השחורות והמפחידות, הנקראות זופי-לוטס, ציירה לעיתים דווקא בלבן.
התערוכה של קוריס עוסקת במהות הציור, בדימויים פיגורטיביים לצד מבע מופשט. הציור שלה הוא מעשה אמנות, ומלאכת האמנות היא מלאכה של ייצור יופי. בציורים מתגבשת ועולה על הבד הרמוניה בשילוב המייצר אסתטיקה מסוג חדש. המציאות הניבטת מבדי הציור והתעוזה האקספרסיבית של המעשה האמנותי מעוררות עניין וחושפות את המבט לאסתטיקה מורכבת יותר.
הציור בעבור קוריס הוא פעולה של חיפוש והתנסות. המורכבות שלו באה לידי ביטוי ביחס לצבעים, ברגישות לסביבה, ביכולת לשקף עולם מתוך התבוננות שהיא בעת ובעונה אחת גם חיצונית וגם פנימית. הדחף ליצור ציור חדש הוא הדחף לחפש, לשוב ולהתנסות, להתחדש. כשליאורה קוריס מציירת, היא יוצאת למסע בים של שאלות. ציוריה מאזנים בין הפיגורטיבי לחופשי, ובין הקו לכתם. הם עוסקים בצורה ובצבע, אך בה בעת נותנים ביטוי גם לתחושות שהם מעוררים. בדרכה הייחודית היא בוחנת שורה של צפנים בלתי מפוענחים. יצירתה מזמינה את הצופה לבחור בין עמדה של משקיף מן הצד לבין האפשרות להשתתף במסע המרתק, שאליו מתוות עבודותיה את הדרך.
דניאלה טלמור
עריכה: ד"ר עמית קמה