שאריות פיקסלים מהמלחמה: טל חגי

התערוכה שאריות פיקסלים מהמלחמה נגזרת מארכיון דיגיטלי של דימויים, שאספה האמנית בניסיון לבנות ממנו תרגום כלשהו לחוויה הטראומטית הקולקטיבית שבעקבות המלחמה. באמצעות ארכיון חזותי מנסה טל חגי לספר סיפור אישי, פעולה פרטנית ואינטימית שהיא גם זיכרון קולקטיבי. הארכיון הוא ביטוי של בחירה, עצירת רגעים מתוך השטף, אותם היא בונה מחדש במיצב בצבעי שמן על בד, על מיניאטורות ועל קוביות עשויות עץ. התערוכה מבוססת על דימויים מהתקשורת, שנאספו בהתמדה כבר מימיה הראשונים של המלחמה: תצלומי עיתונות מודפסת ומתוך שידורים חיים, סרטונים שהופצו בטלגרם ועוד. תפיסת המציאות של האמנית ניזונה מ"לייב בטיקטוק" (TikTok LIVE) של קיבוץ העולה באש, טנדרים לבנים ועליהם רעולי פנים עם בנדנות ירוקות, מצנחי סיוע מתרסקים על המון מבוהל, משפחות מגורשות על חמורים, בתי חולים נשרפים על יושביהם וכדומה.
על המיניאטורות מעץ, שהן חלק מארכיון התמונות, מצוירים דימויים כמו החטופות החוזרות הביתה, דימויי נוף מתפורר מעזה הנראים כהפשטה גיאומטרית של ההריסות, שיירות פליטים פלסטינים ואסירים פלסטינים עומדים בתחתונים. הפורמט הקטן והדחוס מחייב אותנו להתקרב על מנת לצפות בדימויים הטורדים. ההעמדה שלהם במיצב ביחד, בטור ארוך על הקיר, מדמה חרך הצצה אל הנוף ואל המתרחש בעזה.
על הרצפה ישנן קוביות גדולות, החושפות כל אחת דמות שנשלפה מתוך סצנה בעזה: ביניהן ילד קטן, ילדה ללא רגל, איש עם שקיות פיתות בחלוקת אוכל, נוף עם משאית סיוע הומניטרי או נוף עם מחנות אוהלי פליטים. באמצעות הקובייה – שהיא תלת-ממדית ובו בזמן גם שטוחה, נושאת עליה ציור – מנסה האמנית להקיף את הנופים או הדמויות, כאשר על כל פאה מצויר הדימוי מצד אחר שלו, והדמות יכולה כביכול לעמוד בחלל הגלריה. כך נוצרת תמונה מתוך מקור דיגיטלי שהושלמה מהדמיון, למרות שאין למעשה לדעת כיצד נראית הדמות מצדה השני. באמצעות הקובייה נעשה ניסיון להתגבר על הפער הזה וליצור משהו שלם. לכל קובייה נושא משלה, וביחד הן בונות נוף ילדי מאולתר כשל קוביות ילדים בגן. טל חגי מנסה להרכיב תמונה שתיתן מושג על המציאות במלחמה, כשהמבנה על כל פרטיו מאגד בתוכו את החלקים היוצרים את השלם. המיצב כולו מנסה לתאר מהלך של חורבן, המשלים את התמונה הכוללת של הסדרה, בניסיון להקפיא רגע, עדות לחיים שהיו לפני כן. דימויים בפיקסלים של רגע מסוים, שכנראה כבר לא יכול להתקיים.
את התמונה הכוללת של המיצב משלימה הסדרה זיתים דפוקים, שזירת ההתרחשות בה היא מטעי הזיתים בגדה המערבית, בשטחי מחלוקת שבין כפרים פלסטיניים להתנחלויות. ציורי נוף של מטעי זיתים ונוף גבעות פסטורלי, במסורת ציורי הנוף הקלאסיים, אך בתוכם ניבטים סימני הרס של אלימות, מאבק על בעלות ועוולות, כמו נער המשליך אבן ועוד.
בשיחה של רועי רוזן עם רים ג'נאיים (פורסמה בכתב-העת תוהו, 12 בפברואר 2026), מתייחס רוזן ליצירתה של טל חגי:
הציורים שטל חגי יצרה בחודשי ההפצצות הראשונים על הערים הפלסטיניות, של סחר במזון, שיירות פליטים או בניינים הרוסים, נראים כיום כמעט נוסטלגיים, משום שהעיר, רפיח למשל, עדיין שם. הארכאיזם הזה מוסיף עוד מימד של טראגיות לציור: הוא מעורר רצון כמעט פיזי לעצור את המציאות אז, ברגע שחלף, שהיה מבעית ללא ספק, אבל עדיין מבעית פחות ממה שבא מיד אחר כך.
עבור טל חגי, הציור הוא פעולת התנגדות: דרכו היא משחזרת את התיעודים הקפואים ומנסה להחיות אותם, לשוחח איתם ולמצוא בהם רוך, אור וצבע. פעולת הציור מזמנת עבורה מגע אינטימי בנופים הדוממים והפצועים של עזה, גבעות יהודה ושומרון או כבישי איילון. ההמון האנונימי נבנה מחדש על הבד כמו פאזל, בחיפוש אחר מבט, אנושיות וקירבה בתוך האסונות. זהו ניסיון אבוד מראש להבין את העולם, ניסיון לתפוס מהות, היגיון ופשר בתוך הכאוטיות של ימי המלחמה, דרך הממשות הפיזית הנצפית של גופים, עצמים, פחיות שימורים, שולי עצים ושברי מבטים. לדבריה, הניסיון לצייר את המלחמה מזכיר יותר מכול מרדף אחר רוח רפאים. עד שהושלמה מלאכת הציור, ייתכן שהדמויות כבר נעלמו מעל פני האדמה, העיר קבורה בהריסות וכל מה שנותר הוא דימוי.
דניאלה טלמור
עריכה: ד"ר עמית קמה