היה לי בא: גילי לב ארי

גילי לב ארי היא ילידת 1978, חיה ויוצרת בתל אביב. מאז ומתמיד נמשכה לציור הקלאסי ולאסתטיקה האירופאית. היא מציירת ציורי שמן על בד בסגנון פיגורטיבי־ריאליסטי בפורמטים קטנים עד בינוניים, בגימור מוקפד ובצבעוניות בוהקת. במרכז עבודתה לא עומדים הציור עצמו או מרכיביו הצורניים, אלא הנרטיב, בחירת הדימויים והפעולה של ניכוסם.
עבודותיה עוסקות בקיטְש מודע לעצמו, המשלב הומור, מיניות מרומזת ודימוי של נשיות קלילה, אך גם מעט מקאברית. בין הדימויים המופיעים בציוריה ניתן למצוא דברי מתיקה, חפצי נוי וצעצועים, ובהם גולגולות מיניאטוריות, הנמכרות בחנויות יצירה או בחנויות "הכול בדולר". היא בוחרת להציב חפצים קישוטיים כמו סבונים ריחניים וחפצי נוי על בדי סאטֶן מבריקים, וכך יוצרת עולם כיפי, סינתטי וזול, אותו היא מציירת בטכניקה מסורתית ומוקפדת הנחשבת ל"טכניקה גבוהה". תהליך הציור הנמשך שעות רבות מדגיש את המתח שבין החפץ לבין האופן שבו הוא מיוצג, ובו בזמן מעניק לו מעמד חדש ומאדיר אותו.
בחירת החפצים והצבתם זה לצד זה מדמה בעיניה של לב ארי פעולת אוצרוּת מיניאטורית. היא מרכיבה לעצמה מעין "קופסת תכשיטים" ציורית: אוסף של דברים יפים, נוצצים, ילדותיים ומעט מטופשים, המפתים את הצופה ומעוררים בו רצון להתבונן, לחמוד ולנכס. העבודות מושפעות מציורי הוואניטס (Vanitas) ההולנדיים, היוצרים יופי אשלייתי ומפתה לצד תחושה של ארעיות, כיליון והבנה כי הכול בר־חלוף, הבל הבלים. במקביל, לב ארי מושפעת מפופ־ארט ומהעיסוק שלו במעמדם של חפצים ונושאים "נמוכים" בתוך התרבות הגבוהה ובטשטוש הגבולות שבין היום-יומי והזול לבין הנשגב. בין מקורות ההשראה שלה ניתן למצוא אמנים משנות ה־60, בהם ויין טיבו וקלאס אולדנבורג, וכן אמנים עכשוויים כמו ויל קוטון ודייוויד לה שאפל. מקור השראה נוסף הוא העולם האסתטי של תרבות הפופ העכשווית: וידיאו-קליפים מוקפדים ובומבסטיים של כוכבות כמו מדונה, ביונסה, בריטני ספירס וליידי גאגא, תוכניות ריאליטי וטראש בערוץ E! וכן אופנה זולה המיועדת להמונים. עולם זה, המוצף בפרסומות ובדימויים מפתים ומיניאטוריים – ובראשם הדימויים המופיעים באינסטגרם – מעורר תשוקה מתמדת למותרות, לניכוס, להתקשטות ולתחושת עושר שאינה מגיעה לכדי סיפוק.
ציוריה עוסקים אפוא גם בכמיהה לחפצי נוי ולמותרות המגלמים אידיאל של יופי ובה בעת נושאים בתוכם את הפוטנציאל של המוות. היופי אינו מוצג כמשהו תמים בלבד, אלא ככוח מפתה שיש בו גם משהו מלאכותי, מוגזם, חולף ולעיתים מקאברי.
בניגוד לגודש ולעומס שבהם מופיעים החפצים בדרך כלל במרחב הצרכני והיום-יומי, לב ארי מבודדת אותם ומעניקה להם נוכחות כמעט פולחנית. על הבד הם הופכים למושאים של התבוננות, תשוקה והשתאות. המציאות משנה לרגע את הקצב שלה ונוצרת אווירה של שקט, אינטימיות, משיכה ופיתוי. באמצעות הציור היא מבקשת לגרום לצופים לחמוד ולרצות לנכס לעצמם הן את העבודות והן את החפצים המופיעים בהן; בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת לנכס ולחמוד את כל מה שיפה, מנצנץ, ילדותי ומעט מטופש.
עריכה: ד"ר עמית קמה