עדי עד / תמר הכט, שיר כהן, נועה מור, חלי יוזביץ׳

עֲדֵי עַד, באוצרותו של אבשלום סולימן, מציגה את עבודתן של ארבע אָמניוֹת צעירות המבססות את נוכחותן בסצנה המקומית בארבע השנים האחרונות. חלי יוזביץ', שיר כהן, תמר הכט ונועה מור חולקות תדר משותף. כל אחת מהן מגלמת מחויבות מחודשת למשמעת הפיסולית וללקסיקון התהליכי שאפיין את המינימליזם האמריקאי של שנות ה-60 (שהיה תופעה גברית מעיקרה) ואת הפוסט-מינימליזם הבינלאומי והישראלי משנות ה-70 ואילך.
כל אחת מהן מתמודדת בדרכים השונות עם שאלות פיסוליות של שפה, הופעה, נוכחות, מרחב וחזרה.
התערוכה היא הצעה לראות בארבע אמניות אלה מגמה באמנות ישראלית עכשווית, המערבת בין שפה פורמלית מינימליסטית ורגישויות מקומיות למרחב הישראלי.

לעבודותיה של נועה מור מראה תעשייתי ומידת-עשייה שנעה בין המהוקצע למחנאי. הפסלים שהיא מציגה בתערוכה הם יצורים עשויים כבלי פלדה ויציקות גבס. צמד ההדפסים 'בקצה של העיר יש תפאורה של מדבר' הודפסו מאדמה שהאמנית אספה במקומות שונים בארץ, בכל אחד מהם התגוררה משפחתה בתקופה אחרת.

עבודותיה של שיר כהן מתחילות מרעיון ודחף לחבר בין חומרים ולשבש את הפונקציה השימושית של חלקי ארכיטקטורה וחפצים ביתיים. היחס בין גאומטריה ישרת-זווית ובין מרקמים כמו-ביולוגיים יוצר את העניין הפנימי של הפסלים. כהן מציגה בתערוכה עבודות קיר העשויות פרספקס סגול זרחני, מדף אלומיניום הנושא עליו רישום גרפיט דחוס, ואבן-עין שנחה על מזרן אוויר מזויף.

עבודות הטקסטיל של תמר הכט עשויות בטכניקות quilting מסורתית, והן עשויות מחולצות מכופתרות הנמכרות במרחב שבין רחוב הרצל לרחוב סלמה בדרום תל-אביב. לצד הדיוק הצורני שלהן הן מבליעות שאלה מעמדית-כלכלית: כיצד נראות עבודות-יד בתרבות של משרות משרדיות 'לואו-טקיות'?
'Mad Man' - שטיח הקיר הגדול שהכט יצרה לתערוכה – עשוי מלוגואים מפורקים של חברות תאגידיות גלובליות, מעין מחווה מקסימליסטית שניתן לכנותה 'מופשט תאגידי.'

חלי יוזביץ' עובדת לבד ומייצרת בהקפדה את חומרי עבודתה. פסל הקובייה שהיא מציגה נבנה מחדש מיחידות מודלוריות של בטון לבן. העבודה מייצרת נפח גיאומטרי פשוט ומאסה מרוכזת מאוד, ולצידה מוצגים פסלים 'אורגניים' יותר שנוצרו מיציקת בטון בתוך בורות שנכרו באדמה. חילוץ הבטון והעמדתו במאונך על רצפת הגלריה מזכירה את הוצאתו של גוף קטוע ממובלעת תת-קרקעית.