טום וסלמן: בגדול / מאוסף מרי וחוזה מוגרבי

וסלמן נולד בסינסינטי, אוהיו, למשפחה מהמעמד הבינוני, ולמד פסיכולוגיה בטרם גויס לצבא ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה. במהלך שירותו (1951–1953) החל לצייר קריקטורות להנאת חבריו – רגע מכונן שהסיט את מסלול חייו לעבר האמנות. לאחר השחרור עבר לניו יורק ולמד בקופר יוניון, שם נחשף לדור האמנים של האקספרסיוניזם המופשט: ג'קסון פולוק, ויליאם דה קונינג ומארק רותקו, ששלטו אז בסצנה האמנותית. דווקא מול הציור האקספרסיבי שלהם בחר וסלמן ליצור ציור פיגורטיבי חד, חושני ובעל נוכחות חזותית עזה, השואב את כוחו משלטי החוצות, ממגזינים ומתרבות הצריכה. כך הוא פיתח שפה ויזואלית שהייתה בעת ובעונה אחת אישית ואיקונית, פורמלית ופתיינית.
יצירתו נולדה בליבה של מהפכת השחרור המיני בארצות הברית, כתגובה ישירה לפתיחות החדשה סביב מיניות, גוף ונורמות חברתיות. היא משקפת עולם שבו החלו להיפרם התפרים בין פרטי לציבורי, בין ארוטיקה לייצוג אמנותי ואף לפורנוגרפיה. היום נושאים אלו חוזרים ועולים מתוך פרספקטיבה שונה, בעידן המאופיין גם בגלים של שמרנות, זהירות וצנזורה מחודשת. מתוך כך, עבודתו של וסלמן מוסיפה לעורר שאלות מורכבות על מבט, על כוח, על ייצוג ועל מקומו של הגוף בשדה התרבותי.
בסדרות המרכזיות שלו משנות ה־60 – טבע דומם, העירום האמריקני הגדול וציורי חדר השינה – שילב וסלמן שברי חיים ביתיים, גופים נשיים וגבריים ואזכורים ברורים מתולדות האמנות. הוא שאב השראה מציוריהם של המודרניסטים הגדולים, ובמיוחד מציורי העירום הנשי של אנרי מאטיס, שבהם מצא מודל לחיבור בין צבע, גוף וחושניות. העירום אצל וסלמן אינו דיוקן אינדיבידואלי, אלא מבנה של סמלים וסימנים: שפתיים, שדיים, סיגריות, רהיטים וחפצים יום־יומיים, המרכיבים יחד דימוי הניצב בין אידיאליזציה, אירוניה ומבט ביקורתי על תרבות הראווה.
התערוכה מתמקדת בעבודות שנוצרו במהלך עשור וחצי מ־1960 עד 1975, ומרחיבה את נקודת המבט באמצעות דיאלוג עם עבודות של בני דורו לצד אמנים בני־זמננו, דוגמת אנדי וורהול ומיקלין תומאס. חיבורים אלו מציעים לבחון כיצד הדימויים שפיתח וסלמן במחצית המאה הקודמת ממשיכים להדהד, להשתנות ולהיטען במשמעויות חדשות בעידן הדיגיטלי, שבו גבולות בין גוף, מבט ומדיה מתעצבים ללא הרף.