אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי

לרעיונות האדריכלות הברוטליסטית, שאת הנוסח הישראלי שלה הוביל בתנופה רבה משנות ה־50 עד שנות ה־70 , נחשף כרמי כאשר למד אדריכלות בבית הספר היוקרתי Architectural Association בלונדון. הברוטליזם הישראלי בנוסח כרמי קרא לחבר בין אמת אדריכלית, שהתבטאה בחשיפה של קונסטרוקציית הבניין וחומרי הבנייה (בעיקר הבטון) – לבין הישירות והחספוס הצברי. ביטוי מובהק לתפיסה זו אפשר לראות בתיכון רב־תחומי עמל ליידי דיוויס בתל־אביב, במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון וב"מרכז הנגב" בבאר־שבע.
בשנות ה־80 חלה תפנית בעבודתו של כרמי, שזיקק את הממד הלירי באדריכלות בסדרה של פרויקטים. כרמי חתר לאדריכלות אישית ורגשית, כזו שמוצאה באינטואיציה ואז מעובדת באופן שכלי ליצירת מרחב פואטי. דוגמאות לגישה זו הן בית המשפט העליון, שתכנן יחד עם אחותו עדה כרמי־מלמד; מוזיאון יד לילד בקיבוץ לוחמי־הגטאות; ומגורי רוזמרין בהרצליה, חיפה ותל־אביב. במקביל שִִכלל כרמי באותן שנים, בסדרה של פרויקטים פוסט־מודרניים ניאו־קלאסיים, גישה הנסמכת על ארכיטיפים אדריכליים על־זמניים. גישה זו ניכרת בהצעות (שלא מומשו) לתכנון בניין הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ולתכנון מתחם העירייה באשקלון.
במהלך הקריירה שלו תכנן כרמי יותר ממאתיים פרויקטים (לא כולם יצאו לפועל). הפרויקטים שלו ספגו לא־פעם ביקורת על חריגתם מקנה־המידה האנושי, על היותם מבוכים המשבשים את ההתמצאות במרחב ועל הניכור שהם משרים. כרמי, מצדו, דחה את הביקורת והתעקש על איכויותיה הייחודיות של עבודתו, בטענה שהיא לא תמיד מובנת.
כך או כך, תרומתו של כרמי לאדריכלות הישראלית, כאדריכל וכמחנך, עצומה. שעה שהאדריכלות הישראלית הלכה ונשטפה במסחריות תאגידית, כרמי הציג תפיסה ערכית ייחודית שחתרה לגישה אישית ומקומית לאדריכלות. הוא העמיד שורה ארוכה של אדריכליות ואדריכלים שהיו תלמידיו והפליא לפסל בניינים בבטון וליצור חללים פואטיים ומורכבים. החזון והמעוף שהציג הקדימו לעתים את זמנם.